<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין רמ"ב</h1>
<h2>דף קטו.</h2>
והמצוה הרמ"ב היא שהזהירנו מחבול כלים שעושין בהם בני אדם הכנת מזונותיהם כגון כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבישול וכלי שחיטת הבהמות וזולת זה ממה שיקבצהו שֵם דבר שעושין בו אוכל נפש. והוא אמרו ית' (תצא כ"ד) לא יחבול ריחים ורכב כי נפש הוא חובל. ולשון המשנה (ב"מ קט"ו.) לא רחים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר כי נפש הוא חובל. ונשאר שנבאר לך הֵנה אמרם (שם) וחייב משום שני כלים שנאמר לא יחבול ריחים ורכב. כי זה יביא לחשוב שהן שתי מצות. וכל שכן באמרם (קי"ו.) וחייב על הריחים בפני עצמן ועל הרכב בפני עצמו. וענין זה המאמר שכל מי שימשכן כלי שעושין בו אוכל נפש עובר על מצות לא תעשה כמו שהתבאר. ומי שמשכן כלים רבים כל אחד מהן עושין בו אוכל נפש חייב על כל כלי וכלי. כגון שימשכן כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי עשיית הפת. וזה מה שאין צריך לו באור. שהוא כמי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי שהוא עובר על כל בגד ובגד. ואמנם ענין השאלה במי שחבל שני כלים בשניהם יחד ייעשה אוכל נפש ולא יספוק האחד מהם בלתי האחר בעשיית אוכל נפש, אם נאמר אחר שהאוכל אמנם תשלם עשייתו בשניהם יחד הנה שניהם כגון כלי אחד ויהיה חייב משום כלי אחד, או אחר שהם שני כלים חייב על כל אחד בפני עצמו. ובארו לנו שהוא חייב עליהם משום שני כלים אע"פ שבהקבץ שניהם תיעשה המלאכה. כגון ריחים ורכב שלא תיעשה הטחינה באחד משניהם בלתי האחר שהוא אם חבל ריחים ורכב יהיה כמו שחבל עריבה וסכין השחיטה שהם שני כלים כל אחד עומד למלאכתו. וזה הוא ענין אמרם וחייב משום שני כלים. לא שהן שתי מצות. וזה לשון ספרי בזה הענין שבארתי לך, אמרו מה ריחים ורכב מיוחדין שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייבין על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. פירוש המאמר ועניינו אע"פ שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. וכשעבר ומשכן ילקח ממנו ויושב לאומן. ואם אבד או נשרף קודם שישיבהו לוקה [כדלק' ל' שנ"ח וש"נ]. וכן הדין בבגד אלמנה (ל' רמ"א). וכבר התבארו משפטי מצוה זו בתשיעי ממציעא (קט"ו—ז'.).
